אחים עבוד בע"מ

החלטה

1.בפניי בקשה לעיון חוזר שהגישה המבקשת בהתאם לסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969.

2.במסגרת הבקשה עתרה המבקשת כי ביהמ"ש יחזיר לרשותה משאית שבבעלותה מ.ר. 68-022-15 (להלן: "המשאית"), אשר נתפסה ביום 18.7.10 על ידי המשיבה.

3.ביום 26.4.2011, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הוריתי על שחרור המשאית, כאשר, בין היתר, הוריתי למבקשת להפקיד עירבון או ערבות בנקאית על סך 20,000 ₪, לצורך שחרור המשאית.

4.על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ח 3522-05-11), על ידי המשיבה, בו עתרה כי בית המשפט יתיר לה להמשיך להחזיק במשאית עד לבירור ההליך המשפטי התלוי ועומד כנגד המבקשת, זאת נוכח הטענה כי המבקשת הפרה, באמצעות מנהליה ועובדיה, איסורים הקבועים בחוק שמירת הניקיון.

5.ביום 5.5.2011, קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה, כבוד השופט אמיר טובי, את הערר במובן זה שהורה כי המשאית תוחזר לידי המשיבה, בין היתר, תמורת הפקדת עירבון או ערבות בנקאית על סך 70,000 ₪. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, בין היתר, כי אין בסכום העירבון אשר נקבע על ידי מותב זה כדי להבטיח את תכלית תפיסת המשאית.

6.ביום 25.7.2011 הגישה המבקשת, באמצעות בא כוחה, בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה. המבקשת טענה כי בשל העובדה כי המשיבה הגישה בקשה לדחיית מועד ההקראה בתיק העיקרי נגד המבקשת, והעובדה כי ישיבת ההקראה נקבעה ליום 22.1.2012, כאשר המשאית נתפסה ביום 7.10.2010, וכן העובדה כי המבקשת ניצבת בפני קושי כלכלי לגייס את סכום הערובה אשר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, הרי שמן הראוי כי בית משפט זה יעיין מחדש בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה ויורה, בין היתר, על הפחתת סכום הערובה והעמדתו על 20,000 ₪, וזאת כפי שנקבע מלכתחילה על ידי מותב זה.

7.המשיבה התנגדה בתגובתה לבקשת המבקשת. ב"כ המשיבה ציינה בין היתר כי כנגד המבקשת הוגש כתב אישום חמור לבית המשפט, וציינה כי ההחלטה על הפקדת ערובה בסך 70,000 ניתנה על ידי ערכאת ערר. ב"כ המשיבה ציינה לגופו של עניין כי הנימוקים אותם העלתה המבקשת בבקשתה הועלו בעבר על ידי המבקשת, ובית המשפט נתן את החלטתו תוך איזון בין השיקולים השונים. ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה כי המבקש הינו מזהם סביבתי רצידיביסט, כאשר רק בשנתיים האחרונות נפתחו נגדו 3 הליכים משפטיים. ב"כ המשיבה הפנתה להחלטות בית המשפט העליון בהם התיר למשיבה להמשיך ולהחזיק במשאיות עד תום ההליכים המשפטיים וזאת בשל העדפת האינטרס הציבורי.

8.לאחר שבחנתי את בקשת המבקשת וכן את תגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת המבקשת להידחות, מן הטעם כי אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות ביהמ"ש המחוזי אשר אמר דברו וקם מכיסאו, על החלטה זו הגישה המבקשת ערר לביהמ"ש המחוזי.

9.ביום 25.10.11 קיבלה כבוד השופטת רבקה פוקס את הערר (ע"ח 27601-10-11) וקבעה כי לבית משפט קמא הסמכות לדון בבקשה לעיון חוזר, המושתת על אירועים שקרו לאחר החלטת בית המשפט המחוזי וכי על ביהמ"ש לבחון האם לאחר תנאי השחרור נשתנו נסיבות, עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה, או נתגלו עובדות חדשות.

והוסיפה כי על ביהמ"ש קמא לבחון את הבקשה לגופה, בראי העקרונות שנקבעו בפסיקה, תוך שציינה כי תפיסת המשאית בטרם הרשעה מהווה פגיעה בקניינה של המבקשת.

לדבריי כבוד השופטת רבקה פוקס, עיון חוזר במקרה דנן, בדומה לעיון חוזר הנדון בעניינו של נאשם שנעצר עד תום ההליכים או שוחרר בתנאים מגבילים, כאשר חלוף העיתים ושינוי הנסיבות מהווים בסיס לעתירתו לעיון חוזר בעניינו.

למרות שאין מדובר בהשוואה מלאה, שהרי השיקולים לגבי חירותו של אדם שונים מחירותה של משאית, עדיין בהתאמה הנדרשת מקום הטענות להתברר בביהמ"ש קמא ברוח האמור בב"ש 342/06, חברת לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל .

10.דיון והכרעה:

ברוח החלטת ביהמ"ש המחוזי עליי לבחון האם לאחר שנקבעו התנאים בהחלטת בית המשפט המחוזי, שחרור המשאית כנגד הפקדת ערובה בסכום של 70,000 ₪ והתחיבות של שני ערבים ע"ס 50,000 כל אחד,שלא ייעשה שימוש אסור במשאית וכי לא תעבור הבעלות לגביה שלא בהסכמת המשיבה, יש שינוי בנסיבות, נתגלו עובדות חדשות וחלף זמן ניכר ממועד מתן ההחלטה.

תחילה אתייחס לעניין חלוף הזמן, המשאית נתפסה ביום 18.7.10 פרק זמן של כ- 16 חודשים, במהלכם לא יכלה המבקשת להפיק הכנסות מפעילותה של המשאית אשר שימשה עד מועד תפיסתה אחת מאבני היסוד בהפקת הכנסות המבקשת.

לכך יש להוסיף את העובדה כי מועד הדיון בתיק העיקרי (ת"פ 2180-01-11) שהיה אמור להתקיים ביום 30.5.11 נדחה לבקשת המאשימה ונקבע ליום 22.1.12 .

אכן, חלוף הזמן אינו שיקול יחיד, אולם יש ליתן לו משקל בעת עריכת האיזון הראוי בין הצורך להגן על האינטרס הציבורי לבין הפגיעה בזכות הקניין של המבקשת, וכל שכן במקרה בו טיבו של החפץ התפוס ביחס למבקשת משמעותי, באופן בו יש להעריך את מידת נחיצותו של בעל הקניין במשאית, ושיעור נזקה של המבקשת משלילת החזקתה במשאית בטרם הסתיים ההליך הפלילי. כפי שקבע בית המשפט, בבש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 3416 , 3422 (2006) "בשקלול האינטרסים, תוערך מצד אחד מידת הצורך בהשארת התפוס בידי המשטרה בהתאם לעוצמת התכלית שהתפיסה נועדה להשיג בנסיבות המשתנות של ההליך הפלילי המתפתח; מצד שני, ייבחנו היבטים שונים הנוגעים בטיבו של החפץ מבחינת בעל הקניין, כגון האם מדובר בחפץ שההחזקה בו מותרת על פי דין או אסורה (פרשת עובדיה, שם, פסק דינו של השופט טירקל); מה מידת נחיצותו של בעל הקניין בחפץ, ושיעור נזקו משלילת החזקתו בטרם הסתיים ההליך הפלילי. בהקשר זה, עשוי להיות הבדל בין תפוס המשמש אדם לעסקו ולמשלח-ידו, לבין תפוס שאינו בר-שימוש יומיומי; כן עשוי להיות שוני בין חפץ כלה לבין חפץ שערכו אינו מושפע ממעבר הזמן, וכיוצא באלה שיקולים.

 במתחם השיקולים, לאלמנט משך הזמן בו מוחזק תפוס בידי המשטרה ישנה משמעות באיזון השיקולים הנדרש. אינדיקציה לכך ניתן למצוא בהוראת סעיף 35 לפקודה, הקובע כדלקמן:

החזרת תפוס על ידי המשטרה: אם תוך שישה חודשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה, ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית משפט השלום על פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע".